<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושא — ב"ב</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] להתנות על השערים. שער חיטים ויין, שלא ימכרו שנה זו יותר מכך וכך דמים. על המדות. להגדיל סאת העיר או להקטין. ולהציע על קצותן. לקנוס כל העובר על קצות דבריהם ולהסיעו ממדת דין תורה. עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה. על המתנדב קאמר, שאם אמר המתנדב סלע זו לפרנסת עניים אם רוצה לשנותה [כגון] לכסות עניים. עד שלא באת ליד גבאי. הרשות בידו דברשותו היא, אבל משבאת ליד גבאי אסור המתנדב לשנותה מפרנסה לכסות. דכיון [שיצאת מרשות] מתנדב אין כח בידו לשנותה. והא דאמרינן דכי נשתקע [שם בעליה] מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות, על הגבאי קאמר שיש לו רשות לשנותה. והוא שהתנה עם אנשי העיר... כך שמעתי פירוש דבר זה. אבל הרב ר' משה ז"ל [מת"ע פ"ח ה"ד] פירש עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה באחרת, אבל משבאת ליד גבאי אסור לשנותה באחרת. הא הימוני מהימן. יחיד להיות גזבר. שני אחין. לגבי הימנותא כחד דמי. מאי שררותיה. דקופה דקאמרת עלה אין עושין שררה על הציבור וכו'. אפילו בערב שבת. שיש פתחון פה לבעל הבית לומר טרוד אני. ופקדתי על כל נוגשיו. אלמא אסור למשכן. אמיד. עשיר. [ולא פריק כי קאמרינן] ממשכנין בשנדר ואינו משלם [כדאמרי' חייבי ערכין ממשכנין אותן משום דכתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך, וצדקה [נמי התם כתיבא. היינו טעמא] דלא אמרינן הכי משום דהא לאו שררותא היא. אבל כשהם כופין על קצותן של בני העיר היינו שררותא דבעיא תרין. וכל שכן [שפעמים] שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה שלא מחמת קיצת הקופה, כגון הא דאכפייה רבא לרב נתן בדאמיד, דלא מחמת קיצותא הוא, אלא שהיה עשיר ולא הוה יהיב כדבעי ליה, והכי מוכח בכתובות אכפייה רבא לרב נתן. וא"ת והלא צדקה עשה ומתן שכרה בצדה כדכתיב למען יברכך י"י אלהיך ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ואמר רבינו תם דאכפייה בדברים. ור"י אומר דאינו צריך לומר כן, דבצדקה נמי כתיב לאו, ואין זה עשה, דכתיב לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך. ואין אנו צריכין לתירוצין אלו, דהאי אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה רוצה לומר אין נענשין עליה, אבל אם רוצה בית דין להזדקק לו תבא עליו ברכה כדאמרינן בירושלמי פרק המוכר את הספינה [פ"ה ה"ה], מכאן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה כתיב יהיה לכם מנה לך אגרדמים על כך ועל כך ותימר הכין א"ר בון [כינו] מתניתין כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה. מלמדי תינוקות. מצדיקי רבים הם, שמלמדין ומחנכין אותן בדרך ישרה. שבקת להימנותך. שהיית רגיל ללמדם באמונה ולישב על גבן תמיד. דעתאי עלייהו. דתינוקות. ורבנן מאי. תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו. כצאת השמש בגבורתו. דהיינו כדמתרגמינן על חד תלת מאה וארבעין ותלת. כדכתיב ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. פירוש שבעתים, שבע פעמים שבע, דאינון מ"ט. וכאור שבעת הימים, לכל חד וחד, הרי שמ"ג. לפרוש זה מזה. מפני החשד, שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב. אבל פורש זה לשער וזה לחנות. זה לגבות מיושבי העיר וזה לגבות מיושבי החנות, ובלבד שיראו שניהם כאחד. לא יתנם לתוך כיסו. שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב. אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם. וקשי' לי הא דאמרינן לעיל, משבאת ליד גבאי אסור לשנותה, והכא נמי לא [יהא רשאי, ואיך] יטול מעות של צדקה. ואפשר דכיס של צדקה שאין בה צדקה קאמר. פורטין. פרוטות שגבו [לוקחין] דינרי כסף, לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות. ואין פורטין לעצמם [פן יחשדו אותם] שפורטים בזול. אציפי דבי כנישתא. מחצלות של בית הכנסת פירש רש"י ז"ל [משום דמזבני] להו ממעות הקופה. ולפי פירושו, הא דאמרינן ורשאין לשנותם, אפילו לדבר [הרשות], שלא כדברי הרא"ם ז"ל שפירש לעיל שאין להם לשנותן אלא לדבר מצוה. והרא"ם ז"ל גריס הכא אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא. וכן גירסת רבינו ז"ל ... משמרת לצרכי אנשי העיר ובית הכנסת לקחו... כללו. כיון ששמע. שרשאין לשנותה בענין של... היא. ויש מפרשים ציפי דבי כנישתא, שעשו מהם.0... ואתנו. התנה עם הציבור לחלקם לכל מה שירצו, הני מילי במעמד אנשי העיר. הילכך הכא דכל שעתא ושעתא לא הוה במעמד אנשי העיר איבעי להו למעבד חד ואתנויי ותו לא בעינן בני העיר.
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] קופה. של צדקה. נגבית בשנים וכו'. יש לפרש שלא היו אותן גבאין קוצצין דבר, אך היו מתנדבין מעצמן, או קצבתם ידועה לפי מה שיש להם. לפיכך נגבית בשנים. ומתחלקת בשלשה. לפי שהיא כדיני ממונות לעיין ולתת לכל אחד מהם כפי טפלים התלויין בו. ולפי שגיבויו וחילוקו שוה הכל בשעה אחת, לפיכך נגבית בשלשה כדי שלא לצרוך שלישי לבקש (מעכשיו). מה שאין כן בקופה. כך פירש רש"י ז"ל. והרא"ם ז"ל פירש בענין אחר, כי התמחוי נגבית בשלשה אינו דבר קצוב וכו'. לעשות קופה תמחוי. לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהם. כתב הרב אבן מגש ז"ל דכי אמרינן רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי מיתורא, דוקא תמחוי וקופה שמותר לשנותו מזה לזה, משום דשניהם צורך עניים נינהו. אבל לשנותן לדבר שאינו צורך עניים לא, מפני שהוא גזל עניים. ואע"ג דאמרינן ומותר לשנותן לכל מה שירצו, מצרכי עניים קאמר, כגון כסות ומדור וכיוצא בהם מצרכי עניים, שאע"פ שקופה ותמחוי לשם מזונות נגבו מעיקרם יש להם לשנותם לדבר שהוא מצורכי עניים. אבל לדברים שאינם צרכי עניים אין להם לשנותם. תדע דהא תנן במסכת שקלים [פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים מותר שבויין לשבויין מותר שבוי לאותו שבוי, נראה מזה דאין יכולים בני העיר לשנותן לדבר אחר. והא דאמרינן [ערכין ו' ע"ב] ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת דקי"ל [דאסור לשנותו לדבר רשות] עד שישתקע שם בעליו, משמע דמותר לשנותם אפילו לדבר הרשות, שאני התם דעיקר ההקדש דבית הכנסת, ובית הכנסת צורך בני העיר הוא וברשות דידהו רמיא. [תדע שהרי יש להן רשות למכרה] ולמישתי ביה שיכרא. אבל מה שנקדש מעיקרו [לעניים אין להם רשות] כלל למכרו ולשנותו לדבר אחר, ואע"ג דהנהו עניים [רמי עלייהו, כי רמו עלייהו במאי דחסר] להו, אבל במאי דלא חסר להו לא רמו [עלייהו. ועוד דבהא הוא דניחא להו לעניים דממונא דידהו הוא ולא צריך גבייה. הלכך אם מכרו אותו בני] העיר או שינו לדבר שאינו צורך עניים גזל של עניים הוא ואסור. ואותה מכירה בטילה והשינוי מבוטל וחוזר. זהו כלל דבריו, עד כאן. אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה, דפירש מותר לשנותם לכל מה שירצו מצרכי ציבור אע"פ שאינו צורך עניים. והיינו שסמך הרב ז"ל הא דערכין להאי תוספתא, ללמדך דפירוש האי מותר לשנותן כההיא דערכין, דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעליו אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. ומעות ודאי נשתקע שם בעליהם, הילכך מותר לשנותן לכל דבר מצרכי ציבור. וכן כתב הר"ם ז"ל בהלכות מתנות עניים בפרק תשיעי [ה"ז]. וכ"פ ר"ת ז"ל שאפילו לדבר הרשות יכולין לשנותן לפי שעל דעת הציבור נגבו לפיכך רשאים לשנותם לצרכי ציבור. והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בערכין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת וכו' אבל נשתקע שם בעליה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. וטעמו של דבר, שהמתנדב להביא לידי הציבור על דעת הציבור הוא מתנדב.
כתב הרב ר' יונה, מה שהביא ראיה הרא"ם ז"ל מההיא דתנן בשקלים מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני, מותר שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. נ"ל שאין להביא ראיה משם שאם באו להסכים ולשנות לצורך שלא תהא רשות בידם. אלא שכ"ז שאין השעה צריכה לשנות לצרכי ציבור, כגון שיש לאל ידם להשלים חוקם וצרכיהם ממקום אחר, אין להם לשנות [אלא מותר עניים לעניים הוא. ודקאמרינן הכא רשאין לשנות] קופה ותמחוי לכל מה שירצו כגון שצורך שעתם, לכך ואין הדבר מוכן אצלם לגבות לצרכיהם אלא מן הקופה. וכיוצא בזה גרסינן בירושלמי דשקלים [פ"ב ה"ה] על מתניתין דמותר עניים לעניים, ואין ממחין ביד הפרנסים. פירוש שאם ראו שיש צורך בדבר, ובאו לשנות אין ממחין בידם. ועוד נראה לי דכי אמרינן הכא שבני העיר רשאין לשנות קופה ותמחוי לכל מה שירצו, בשאין הפסד לעניים באותו שנוי. שאם לא היו משנין לא היו מוסיפין בכך קצבתם לעניי העיר, לפי שקצבה ידועה נותנין להם ואם ישנו מן הקופה לצרכי ציבור כמו כן יחזרו ויגבו מן הציבור לצורך העניים, כמנהגם לגבות להם כפי הקצבה הידועה להם. אבל אם גבו לצורך עניים לפי שעה, כגון שמטה ידם בשנת בצורת [ולא היו] יודעים כמה עניים יש בעיר, וגבו להם יותר מן הצורך, ודאי אין להם לשנות [אותו מותר] לצרכי ציבור ולהפסיד את העניים, כיון שאינן רגילין לגבות להם קצבה ידועה [לזונם אלא] שעשו כן לפי הזמן. ועל זה שנינו מותר עניים לעניים. ואילו היתה פרנסתם על הציבור לחוק, היאך יקרא מותר. והא דגרסינן בערכין [ו' ע"א] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. פירוש אסור ללוותה, דהכי מוכח סוגיא דהתם וכל שכן לשנותה ממש לצרכי ציבור. התם נמי לפי שאותו סלע שהתנדב היחיד יש בה מותר לעניים והיא נוספת על הקצבה שמחלקין להם הציבור, ושמא יאחרו מלפרעה, וניחא להו לעניים לחלקה [להם].
[ב"ב קע"ו ע"א] אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. איכא דמקשו הכא דרב פפא אדרב פפא. דהכא משמע דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, דהא יהיב טעמא לגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת. וכן עיקר, שהרי הוא אמר פריעת בעל חוב מצוה במסכת כתובות [פ"ו ע"א] נמי בעי לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לי' לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל כדתניא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון לולב איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. אלמא שעבוד נכסים לאו דאורייתא. והתם בפ"ק דקידושין [י"ג ע"ב] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. ויש לתרץ דהתם ה"ק, אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין כדינה. והלכתא שעבודא דאורייתא. דרב הונא בריה דר' יהושע משמע דהכי ס"ל. ור' יוחנן ור"ל נמי. וע"כ כותייהו קיי"ל. והרי"ף ז"ל כתב, וקיימא לן כעולא, דשעבודא דאורייתא. וכדפסק רב פפא התם. והאי דפסק הכא משום כדי שלא תנעול, לאו דפליגא דידיה אדידיה, אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וקשיא לן בלישנא דגאון ז"ל, דפתח בדאורייתא כדקאמר עולא וסיים בדרבנן דקאמר דאוקמוה רבנן אדאורייתא משום כדי שלא תנעול דלת. ותירץ הרב ר' אשר ז"ל דה"ק, קיימא לן כעולא גבי בע"ח דשעבודא דאורייתא, ואע"ג דשעבודא דאורייתא לא אוקמוה אדאורייתא במקום פסידא דלקוחות, דלית ליה קלא. אבל גבי יורשין לא עבדו רבנן תקנתא, דמשום כדי שלא תנעול דלת לא חיישי רבנן לפסידא דיורשין ואוקמוה אדאורייתא. אבל גבי לקוחות לא אוקמוה אדאורייתא כלל, כיון דלית לה קלא. וכיון דלית לה קלא, מלוה על פה עם מלוה בשטר נמי אפילו מלוה על פה קודם לא אוקמוה אדאורייתא שיהא קודם למלוה בשטר, כיון לית לה קלא חששי רבנן לפסידא דלקוחות ולפסידא דמלוה הבא אחריו.
ורבינו תם [ספר הישר סימן ס"ח] (פירש) תירץ כדאיכא דאמרי ופליגי לישני אהדדי. ואי הוו מתמרן בדוכתא חדא, הוה אמר איכא דאמרי. אבל משום שהם בשני מקומות לא חש לומר איכא דאמרי. מיהו קיי"ל כפסק שפסק הכא במסכת ב"ב שהיא עיקר. והתם אגב גררא נסבה. והרב אבן מגש ז"ל נמי הולך על דרך זה, אלא שנסתפק בדברי רב פפא אם אמורים בין במלוה על פה בין במלוה בשטר. ומצינו שכתב רבינו האיי ז"ל בתשובת שאלה שמלוה על פה קודמת למלוה בשטר. ורב האיי לטעמיה, דאמר שעבודא דאורייתא בין במלוה בשטר בין במלוה על פה. והיא כתובה במסכת כתובות לרב יצחק בן מרן ראובן פרק הכותב וכתב דאם זמן של שטר המוקדם נמשך אחר זמן השטר המאוחר שאין לו לתבוע עד זמן ידוע, לא הפסיד בכך כלום וגם משועבדים לו הנכסים משעת הלואה. וכתב נמי דכל המוקדם נשבע לשני.
ומצינו בתשובה לרי"ף ז"ל שנשאל כך, מה שפירש רבינו שמלוה על פה אינה גובה מן הקרקעות עם מלוה בשטר, אם דבר בשזמנם אחד, או אפילו קודם זמן מלוה על פה. וכן שני מלוין על פה במקרקעי, וקדם אחד מהם, מי [יש] דין קדימה או לא. והשיב, בשאלה זו אנו תמיהין, כי כבר פירשנו לשם פירוש יפה. וביררנו שמלוה על פה אין בה דין קדימה כלל. אלא אם ראית אותה תשובה שהשיב הגאון, שמלוה על פה שקדם יש לו דין קדימה והביא ראיה מדברי רבותינו שאמרו מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. אותה תשובה אינה נכונה, דאע"ג דשעבודא דאורייתא לא אוקמוה אדאורייתא משום פסידא דלקוחות משום דלית לה קלא. וה"ה למלוין, שאין קודמין זה לזה, משום דלית ליה קלא ואיכא עלייהו פסידא. הילכך אין לו דין קדימה עם מלוה בשטר ולא עם מלוה בעדים, בין במקרקעי בין במטלטלי. וכיון שהמטלטלין נמי אין להם דין קדימה, אין בהם הפרש בין מלוה בשטר בין מלוה בעדים. והא דאמרינן מלוה בשטר גובה מן היורשים, אוקמוה רבוותא בשחייב מודה בשעת מיתה. אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. אי נמי דמית תוך זמן דקיי"ל [לעיל ה' ע"ב] חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ואפילו מיתמי לא גבי בלא שבועה. אבל מלוה על פה בעלמא לא גבי מיורשים, דהא קיי"ל [לעיל ק"ע ע"א] המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים. וכיון דאבוהון הוה יכיל למיטעון פרעתי טענינן להו ליורשים. ואע"ג דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום, כדאיתא במסכת מכות [ג' ע"ב], היכא דמית תוך שלשים יום לא מדמינן ליה למת תוך זמן דליגבי מיורשים, אלא אמרינן דילמא פרעיה. והכי פסקו רבנן קשישי.
[ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו. מלוה. כתב ידו. של לוה. שהוא חייב לו. ממון, ואין כאן עדות אחרת. גובה מנכסים בני חורין. דלא גבי ממשועבדין אלא מלוה הכתובה בשטר שיש בו עדים, דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מ"ט שעבודא דאורייתא. ופירשו הראב"ד ז"ל ורבינו שמואל, דטעמיה דמ"ד דשעבודא דאורייתא משום דכתיב [דברים כ"ד] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא מוקי טעמיה דקרא משום דלוה קיים ועליה דידיה רמיא מילתא למיפרע. דמיניה ליכא מ"ד דשעבודא עליה לאו דאורייתא. וכיון דהוא משתעבד מדאורייתא, יכופו אותו ב"ד לפרוע מכל מאי דאית ליה. אבל אם מת הלוה ונפלו הנכסים ביד היורשים או ביד הלקוחות אמרינן שעבודא לאו דאורייתא, ואינה גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה. אלא משום תקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו דמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים. וכן מלוה על פה נמי משום תקנתא דרבנן גובה מן היורשין. וקשיא לן על הדין פירושא היכי ס"ד דשעבודא דאורייתא חזינן מקרא דיוציא אליך את העבוט, אפילו מטלטלין נמי ליהוו שעבודא דאורייתא, דהא קרא במטלטלין מיירי, ואנן בקרקעות אמרינן דמשעבדי, אבל במטלטלי ליכא מ"ד. ש"מ דקרא לאו ראיה הוא כלל. ושעבודא דאורייתא דקרא אשעבודא דלוה גופיה קאי. ומיניה פשיטא, אפילו מגלימא דעל כתפיה. אבל בזמן שהנכסים ביד יורשים או ברשות לוקח לא חזינן שעבודא על הנכסים כלל. ופלוגתייהו בשעבודא אנכסים ביד יורשים או אמשעבדי [אי הוי] דאורייתא אם לאו. ורבינו שלמה ז"ל פירש טעמיה דמ"ד שעבודא דאורייתא על הנכסים מדין ערב, בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] גבי משכנתא באתרא דמסלקי ואין בעל חוב גובה מהם מפני שהם מטלטלין. ושעבודא דאורייתא על הקרקעות מדין ערב דניכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. וה"מ מקרקעי דאסמכתייהו עלייהו כמו שאדם סומך על ערב. אבל מטלטלין, שאדם יכול להבריחן ולהפסידן אין אדם סומך עליהם, לא דמו לערב. אבל שעבוד אמקרקעי מדין ערב וערב משתעבד מדאורייתא והם הכי נמי הנכסים משתעבדי מדאורייתא. וכל היכא דאזלי ברשותיה נינהו. ואפילו מכר והוריש שעבודא עלייהו בין מלוה על פה בין מלוה בשטר בין בסתם בין במפרש. דלא שדי איניש זוזי בכדי, והרי הוא כמפרש על כל נכסים דמשעבדי מדין ערב בין מיורשין בין מלקוחות. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, משום פסידא דלקוחות, דלית ליה קלא. ולא הוה להו לאסוקי אדעתייהו דאוזפי ליה בלא שטרא. וכיון דלית ליה קלא חיישי רבנן לפסידא דלקוחות. אבל כי איכא שטרא לא חיישי לפסידא דלקוחות, דאינהו דאפסידו אנפשייהו, דהא אית ליה קלא ואי משיילי מודעי להו. דכל מילתא דשטרא בעדים קלא אית ליה למילתא.
וקיימא לן כעולא, אע"ג דפליג עליה רבה, דאמר רבה דבר תורה אחד מלוה בעל פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. אי הכי מלוה על פה נמי לית לה קלא. וא"ת מאי בינייהו. בין למ"ד שעבודא דאורייתא בין למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. איכא בינייהו מלוה על פה אם גובה מן היורשין, דלמ"ד שעבודא דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין, דליכא למיחש לפסידא דיורשין כדחיישינן ללקוחות. ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינה גובה מן היורשין, דכיון דלית לה קלא לא עבדו בה רבנן תקנתא כלל, דמילתא דלא שכיחא היא. ואפילו תימא דעבדינן תקנתא לכל מלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, מ"מ למלוה בשטר אוקמוה רבנן לשעבודא דאורייתא דגובה אפילו מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת, אבל מלוה על פה כשגובה מן היורשין לאו משום דליהוי שעבודא דאורייתא. אלא משום מצוה על היתומים לשלם חובת אביהם. וכיון דהכין הוא, אם מלוה בשטר ומלוה על פה יוצאין ביום אחד, למ"ד שעבודא דאורייתא חולקין שניהם כאחד. ואם זמן מלוה על פה קודם למלוה בשטר, מלוה על פה קודם. ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה בשטר קודם, דאוקמוה אדאורייתא אפילו גבי לקוחות. וכיון דאוקמוה אדאורייתא. לכל מילי משוינן ליה דאורייתא, דקודם למלוה על פה, אפילו מלוה על פה קודם לו בזמן. וכן נראה מפסק הרי"ף.
<h2>דף יד.</h2>
[ב"ב ע"א ע"א] מתניתין. לא את הבור וכו'. אע"פ שאמר לו שדה זו אני מוכר לך וכל מה שבתוכה לא מכר לו לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך שבתוכה. בין חריבין. שאין מים בבור ולא כרמים סמוך לגת. וצריך המוכר ליקח לו דרך. מן הלוקח ללכת לבורו ולגתו ולשובכו. דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לו דרך. וחכמים אומרים אינו צריך. ליקח לו דרך, דמוכר בעין יפה מוכר. ובגמרא [ס"ד ע"ב] אמרינן דאיצטריכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן גבי בית וגבי שדה. בזמן שא"ל חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. דכיון שלא היה צריך להתנות והתנה, לטפויי מילתא קאתי. מכרן. לבור וגת ושובך. לאחר. והשדה עיכב לעצמו. ר"ע אומר א"צ ליקח לו דרך. דמוכר בעין יפה מוכר. וחכ"א צריך ליקח לו דרך. דמוכר בעין רעה מוכר. הא דתנן בד"א במוכר [וכו'] פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דלא קאי אלא אהנך מילי דאיתנהו בתוך השדה שנתן לו, כגון חירוב ובור וגת, דהוי הכל בכלל, כיון שלא היה לו לפרש. אבל במידי דליתיה בתוך השדה שנתן לו, כגון יציע וחדר, לא שנא מתנה ממכר. ומשום הכי אמר רב לעיל [ס"ה ע"א] גבי אחין שחלקו לקוחות הן, ויש להם דרך זה על זה, משום דבעין רעה מוכר. דהא לא קתני מתניתין דשאני הני ממוכר לגבי דרך וכיוצא בה אלא לגבי מילי דשדה. ואי קשיא להאי סברא הא דאמרינן [ס"ה ע"א] [חיצון] במכר ופנימי במתנה, שיש לו דרך. ההיא לא קשיא, דכיון דחזינן במתניתין דאיכא שום יפוי כח במתנה יותר מכח מכר, ושניהם יוצאין מרשותו, אמרינן לזה עינו יפה יותר מזה. ואפשר נמי דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע בתוכו, אבל לדברים תלושין כגון אבנים שאינן לצרכה ותבואה התלושה שניהם [שווים]. וה"ר משה ז"ל [מכירה פכ"ו ה"ה] נראה שהוא סובר כן. אבל נראין דברי רבינו שמואל ז"ל בזה, דאפילו התלושים שבתוכו איתנהו בכלל מתנה, מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור, דגבי מוכר בור לא מכר מימיו וגבי הקדש קדשי. וה"ה ודאי למתנה. ומים דברים התלושים הם, שאינן בכלל מכר ונכנסין בכלל המתנה. וזה לשון רבינו שמואל ז"ל כל הני דאמרינן בהו לא מכר, ואפילו הני דאין בכלל כל מה שבתוכה, כגון חירוב המורכב וסדן השקמה ובור וגת ושובך, איתנהו בסתם בכלל מתנה והקדש וחלוקת אחין וחזקת נכסי הגר. והכי מוכח מתניתין גבי הקדש, וה"ה לכולהו הנך. וטעמא דמילתא משום דנותן ומקדיש בעין יפה נותן ומקדיש, ואפילו מאי דלא הוי בכלל מכירת שדה, הואיל וקבוע בתוך השדה, הוי בכלל מתנה והקדש. מיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך התנא דמתניתין להזכיר ולומר לא מכר, משום דמילתא פשיטא היא דאינן בכלל השדה, כל הנהו ודאי לאו הוו בכלל מתנה והקדש. זכו בכולן. אפילו בהני דאינן בכלל כל מה שבתוכה. דכיון שזה נוטל שדה אחת וזה אחת כנגדו, להסתלק זה משל זה נתכוונו. החזיק בכולן. אפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה. משום דכשתי שדות ואין מצר ביניהם דמו. הקדיש את כולן. דמקדיש בעין יפה מקדיש כמו נותן. ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש. כלום מאותן דברים דאמרינן גבי מוכר דלא מכר. דמקדיש דעתו כדעת מוכר, שלא הקדיש אלא מה שפירש. אלא חירוב המורכב וסדן השקמה. דאע"ג דגבי מכירת שדה אינן מכורין, גבי הקדש מוקדשין. ומפרש טעמא בגמרא מפני שיונקין משדה הקדש. ולא קיימא לן כר"ש.
<h2>דף יז:</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] ונעשה חתנו. וחתנו פסול לעדות. ונתחרש. מחמת חולי, וחרש דומיא דשוטה. א"נ נשתתק מחמת חולי דיכול להרכין בראשו. דפסול מן התורה, דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פתח. עיניו פקוחות שרואה יפה. שפוי. חכם. ומתה בתו. דהיינו קרוב ונתרחק. וחזר ונתפתח. שחזר מאור עיניו. כל שתחילתו. ראיית המעשה. וסופו. שעת הגדת העדות. ומפורש בערכין בפרק השג יד [י"ח ע"א], דמשום הכי בעינן תחלה וסוף, דכתיב [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד, בעינן ראיה והגדה בכשרות שבשתיהן יהיה רחוק ולא קרוב.
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב ס"ד ע"א] מתניתין. וצריך. המוכר. ליקח לו דרך. מן הלוקח לילך לבור ודות שלו. דמוכר בעין יפה מוכר. דברי ר"ע. ורבנן ס"ל מוכר בעין רעה מוכר ושייר דרך לעצמו. בזמן שאמר לו חוץ מאלו. חוץ מבור ודות. ותנאי שלא לצורך הוא, שהרי אינן בכלל הבית. אלא לטפויי מילתא קאתי, לשייר לו דרך. ולרבנן לא אתי לטפויי כלל, דבלאו הכי שייר דרך לעצמו, ולרווחא דמילתא אמר הכי, שלא יאמר הלוקח הכל מכרת לי ולא שיירת כלום, שאין כל המוכרין בקיאין בדינין. מכרן. הבור והדות. לאחר. והבית עיכב לעצמו. רבי עקיבא אומר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך. לבור ודות שקנה, דמוכר בעין יפה מוכר לו. גמרא. היינו בור היינו דות. והלא אין היכר בין זה לזה, ששניהם עמוקים בקרקע ויש בהם מים מכונסין. בחפירה. בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. בבנין. שחופרין בור בעפר תיחוח ובונין לו כותל ומיקרי דות. הלכך אי תנא בור הוה אמינא בור שהיא חפירה, אבל דות שהוא בבנין הבית הרי הוא בכלל הבית. ואי תנא דות הוה אמינא משום דבנין בפני עצמו הוא וחשוב, אבל בור לא חשיב וליבטיל. צריכא.
[ב"ב קל"ח ע"ב] דילמא בראוי לו בחובו קאמר. ה"ה דיכיל לאקשויי בכולהו. אלא בבעל חוב דלא מיקרבא דעתיה לגביה איכא לאקשויי יותר מכולהו. הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירא. וה"ה לרבנן דדייקי לישנא יתירא, אלא משום דתנא במתניתין ומודה ר"ע נקט ר"ע. לא את הבור. שבבית. ולא את הדות. אין מכורין בכלל בית. אע"פ שכתב לו עומקא ורומא. דתשמיש בפני עצמן הן. ולא אהני עומקא ורומא אלא למקני [עומקא] ורומא כדאמרינן בפרק המוכר את הבית [ס"ג ע"ב]. וצריך. המוכר. ליקח לו דרך. לבא לבורו ששייר לעצמו. דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך. שאינו צריך. דהאי חוץ מאלו לא הוה צריך למעוטי בור ודות, דהא מסתמא נמי לא קני להו לוקח. אלא לאטפויי קאמר. לשייר לו דרך לבור.
<h2>דף כא.</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] ופקדתי על כל נוגשיו. אלמא אסור למשכן. אמיד. עשיר. [ולא פריק כי קאמרינן] ממשכנין בשנדר ואינו משלם [כדאמרי' חייבי ערכין ממשכנין אותן משום דכתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך, וצדקה [נמי התם כתיבא. היינו טעמא] דלא אמרינן הכי משום דהא לאו שררותא היא. אבל כשהם כופין על קצותן של בני העיר היינו שררותא דבעיא תרין. וכל שכן [שפעמים] שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה שלא מחמת קיצת הקופה, כגון הא דאכפייה רבא לרב נתן בדאמיד, דלא מחמת קיצותא הוא, אלא שהיה עשיר ולא הוה יהיב כדבעי ליה, והכי מוכח בכתובות אכפייה רבא לרב נתן. וא"ת והלא צדקה עשה ומתן שכרה בצדה כדכתיב למען יברכך י"י אלהיך ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ואמר רבינו תם דאכפייה בדברים. ור"י אומר דאינו צריך לומר כן, דבצדקה נמי כתיב לאו, ואין זה עשה, דכתיב לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך. ואין אנו צריכין לתירוצין אלו, דהאי אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה רוצה לומר אין נענשין עליה, אבל אם רוצה בית דין להזדקק לו תבא עליו ברכה כדאמרינן בירושלמי פרק המוכר את הספינה [פ"ה ה"ה], מכאן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה כתיב יהיה לכם מנה לך אגרדמים על כך ועל כך ותימר הכין א"ר בון [כינו] מתניתין כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה.
<h2>דף כא:</h2>
מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובת שאלה, דבטול מודעא ולא כלום הוא באונס. דבעינן דלימא בהדיא "ברצוני אני מבטל אותה". ולא עביד ליה אונס כלל לבטל המודעא. הילכך אית ליה למכתב בשטרא "ברצון נפשי שלא באונס ביטלתי המודעא". אך הרב בעל התוספות כתב בחלוף, דאפילו באונס בהביטול, דאגב אונסיה גמר ומבטל לה. ומוכח [לה] מגט ומההיא דערכין [כ"א ע"א] פרק האומר משקלי עלי, גמ' וכן אתה אומר בגיטי נשים, אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מבטל מודעא, פשיטא, לא צריכא דעשיוה ואירצי, מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל. אם כן לתני עד שיתן, מאי עד שיאמר, עד שיאמר רוצה אני ומבטל אני המודעא. משמע דהיכא דכייפינן ליה עד דמבטליה למודעא הוי ביטול, דאגב אונסיה גמר ומבטל. ועוד כתב הריא"ף ז"ל דמה שנוהגין לכתוב בשטר המתנות והמכירות "בביטול כל מודעי" בלא שאלת פי המוכר והנותן, לא הוי ביטול מודעא. ועכשיו עושין בלא שאלה, ואינו כלום אלא אם כן מעידין ואומרין "בפנינו ביטל המודעא" אם בטלה. וכתב הרב בעל התוספות אם בשעה שמסר מודעא אמר לסהדי "כל מאי שאבטל מהאי מודעא הריני מוסר עכשיו מודעא מההוא ביטול" לא מהני ביטול כלל. וזאת הסברא על דעת התוספת איתמרא, דביטול אפילו באונס מהני. והלכך השתא מוסר מודעא מההוא ביטול. אבל לדעת הרב אלפסי ז"ל שכתבנו, דבעי ביטול ברצון, אפילו כתב "כל מה שאבטל הריני מוסר מודעא" לאו מודעא היא, שהרי ברצון הוא הביטול, ואיך יתכן שם מודעא. כתב הרב בעל התוספות... לא מהניא ביטול כל [המודעות]... תליוה וזבין... מתנה. אבל אי לא... מסר מודעא... כל זמן דביטלו מדעתו.
[ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא. מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא (ד)גילוי מילתא בעלמא היא. פירוש הרי הוא מגלה דעתו במסירת מודעא שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה ולא ניחא ליה דליקני הרי המתנה בטלה בכך, ול"ד לזביניה דכיון שמקבל זוזי גמר ומקנה ומה שהוא מוסר מודעא כדי שיוכל לבטל המכר כשיהיו לו מעות. אבל במתנה ליכא למימר הכי, דמודעא בטלה (בוקי) ואפילו מתנתא טמירתא אמרו שהיא בטלה וכל שכן זו. ואע"פ שהוא אומר שדבריו דברי שקר הם... (הרב ר' אברהם ב"ר דוד) [הרמב"ם] ז"ל. ויש מפרשים הרבה בני אדם יכולים לידע אונסו, דכיון דאינו מקבל ממון במתנה, אם איתא דניחא ליה ליתנה מדעתו למה ליה למסור מודעא, ולא ניחא ליה לקבלה... אין צריך... [למוכר] לפרש דאיכא למימר סתם מוכר לאו ברצונו מוכר אלא משום חסרון מעות, והלכך איכא למימר דמסר מודעא סתם דקסבר השתא דצריכי לי... [מעות] מודעא... מה יכול לעשות, אבל הכא אם ברצון נפשו נותן הגט והמתנה בלא אונס למה כותב מודעא, לא יתן ולא יצטרך למסור מודעא. אלא ודאי אנוס הוא. ומשום הכי תקינו כן בגיטין דלא למכתב גיטא עד דמבטל הבעל כל מודעא דמסר אגיטא. וכך נמי מפרש בערכין פרק משקלי עלי [כ"א ע"ב] אמר רב ששת האי מאן דמבטל גיטא עד לא צריכא דעשייה וארציה, מהו דתימא כיון דארציה ביטולי בטליה למודעא, קמ"ל עד דאמר בטלתיה מילתיה.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמי דפרעיה לבע"ח למקמי דלודעינהו ליתמי. כתב רבינו ז"ל נ"ל דה"ק רב פפא, פריעת בע"ח מצוה היא, והך מצוה רמיא אערב. וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות, והאי קדם ופרע, רצה הוא לזכות במצוה, ולא משלמי לעולם כאילו תבעם ליתומים. דודאי על דעת ליטול מהם עשה כן, וכשיגדלו גובה מהם. ודמיא הא מילתא למעשה דקטינא דאביי [כתובות צ"א ע"א] דאמר הנך קמאי מצוה קא עבדי ואי אמר דמי קטינא סלוקי סלקוה. הכא נמי אי פרע אדעתא למשקל מיתמי, כגון דאודעינהו, שליחותא דאבוהון עבד. וכי לא אודעינהו מצוה דרמיא עליה ולא רמיא איתמי מהשתא עבד, הילכך פטורין לעולם ואע"פ שהיתה מלוה בשטר. ורב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה, משום דלית ליה פריעת בע"ח מצוה, אלא שעבודא דאורייתא ס"ל. וליכא למימר משום [דלא ס"ל] טעמא דרב פפא (נמי), דהא טעמא רבה הוא [דיתומים לאו בני מעבד מצוה נינהו]. ועוד דאמרינן בכתובות [פ"ו ע"א] לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה וכו'. אלמא לרב הונא לית ליה, ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתניא בתוספתא [פי"א ה"ח] ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה. פירשו ראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר. וקתני ואם כתוב בו התקבלתי, כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך גובה. וכן שנויה בתוספתא [שם]. אלמא אע"ג דקדים ופרעיה כיון דמנפשיה פרעיה ולאו צררי אתפסיה גובה. ופריק להכי טרח ערב וכתיב ליה בעל חוב התקבלתי למיתבעינהו ליתמי. וכיון דאדעתא דידהו פרע, כי גדלי משלמי. וסליקא שמעתא שפיר. אבל מה שכתב רבינו ז"ל לרב הונא דסבר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, אינו מחוור, שלא נאמר אלא [בגדולים] כשירשו מטלטלין, ולא שכופין אותן. והכי מוכח במסכת גיטין [מ"ט ע"ב]. והכי נמי משמע בשלהי פרק מי שמת [לעיל קנ"ז ע"א] שלא נאמר אלא כשירשו ואין חייבין לפרוע מן הדין, דאע"ג דליכא שעבודא איכא מצוה ואין כופין ע"כ. אבל הרב ר' אברהם אב בית דין והראב"ד ז"ל פירשו שמועה זו ביתומים גדולים. ופירשו מקמי דלודעינהו ליתמי, דאי אודעינהו ולא רצו לפרוע ופרע הערב, מפני כן היה הערב נפרע מהם. דכמו ששעבוד המלוה על הלוה כך שעבוד הערב עליו, וכמאן דכתיב שעבודא בשטר דמי, שהרי נפרע הוא מנכסים משועבדים. ודוקא כשהערב פורע כהלכה, דהיינו אחר שתבע המלוה את הלוה. אבל אם קדם לפרעו אין לו דיני ערב, ואינו נפרע מנכסים משועבדים, ואין לו שעבוד על הלוה מתורת שטר אלא מתורת מלוה על פה. ולכך דן רב פפא פריעת בעל חוב מצוה, דקסבר רב פפא שעבודא לאו דאורייתא ומדינא אין היתומים חייבים לפרוע. מיהו היכא דאיכא שטרא תקינו משום נעילת דלת, אבל בעל פה לא. וא"ת והלא רב פפא עצמו פסק לקמן [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת. י"ל ה"מ בטירפא דמלוה, אבל בטירפא דערב ודאי במלוה בשטר מתקנינן שיגבה מן היורשין, אבל לא במלוה על פה. דלא תקינו אלא במילתא דשכיחא, ולא שכיח ערבות במלוה על פה. כל שכן הכא דאיהו דאפסיד אנפשיה דפרע מקמי דאודעינהו ליתמי. ופירוש יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, במקום זה. והראב"ד ז"ל תיקן ופירש פריעת הלוה לבעל חוב מצוה על הלוה, אבל לא שעבוד על נכסיו, דשעבודא לאו דאורייתא. וכדכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו', וטעם מצוה זו שעליו מפני שלוה ממנו, ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, שלא לוו הם. ותקנתא נמי ליכא לתקוני כמו שאנו מתקנים במלוה על פה דעלמא, משום דערבות במלוה על פה לא שכיחא כדפרישית. רב הונא אמר אימר צררי אתפסיה. ואין לומר שיפרע בשבועה כמו שאנו אומרים בשבועת טרפא ממשעבדי, דחיישינן לצררי ובשבועה נפרע. שאין שבועה מועילה להוציא מידי חששא דצררי אלא במאן דאית ליה שטרא, אבל לא במלוה על פה.
[ב"ב קע"ד ע"ב] איכא בינייהו בשחייב מודה. דלרב הונא נפרע הערב מן היתומים ואע"פ שהיא מלוה על פה. דקסבר רב הונא שעבודא דאורייתא. אי נמי משום נעילת דלת. והגאונים ז"ל הוסיפו שאם מת בתוך זמן. והא דגרסינן בערכין [כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם אמר תנו נזקקין. ה"ה לחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה. וסוגיא דערכין בההיא דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם מ"ט פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר משום צררי, ביתומים קטנים היא דלרב פפא אפילו במלוה בשטר אין נזקקין לנכסיהם, דשעבודא לאו דאורייתא ופריעה דיורשין לבע"ח אינה אלא מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כיון דקטנים הם. ורב הונא סבר אי לאו משום צררי, כגון בחייב מודה, היתומים פורעין אע"פ שהם קטנים, בודאי נראה דרב הונא סבר שעבודא דאורייתא. ובגמרא פריך מיתיבי ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה ואם כתוב בו התקבלתי גובה. בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע. ניחא דמוקמינן לה בשחייב מודה, ובלא התקבלתי אינו גובה, דמי יימר שפרע הערב את המלוה, ואע"פ ששטר חוב יוצא מתחת ידו דילמא אפקדיה מלוה גביה. וכל כי היאך חששא יש לנו לחוש לפי שאין דרך הערב לפרוע תחילה. אבל אם כתב המלוה לערב התקבלתי כך וכך גובה הערב. ולאו דוקא כתב כן התקבלתי אלא ה"ה אם המלוה כאן ואומר נפרעתי. שאין לומר מן הלוה נפרע, שהרי מודה הלוה שלא פרע. אלא לרב פפא קשיא, היכי משכחת לה דגובה מן היתומים אע"פ שהם גדולים. והא איכא למימר דילמא לא אודעיה ערב לאב, והויא לה מלוה על פה. ופרקינן להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. פירוש כיון דכתב ליה מלוה התקבלתי הרי נתן כל זכותו לערב וכחו שיש לו בשטר, והו"ל חיוב היתומים לערב כמלוה בשטר. והשתא דפרקינן הכי לרב הונא בריה דרב יהושע נמי אין אנו צריכים לאוקומא בחייב מודה. דכיון דכתב ליה התקבלתי הויא לה מלוה בשטר, ושקיל ערב בשבועה. וא"ת לפירוש זה דמפרש דהשתא לא אודעינהו חיוב היתומים לערב הוא כמלוה על פה, תיפוק לי משום דטעני יתמי דנפרע. דהא אילו הוה אבוהון קיים הוה טעין במלוה על פה פרעתי. יש לומר דהכא ליכא למימר דפרעיה אבוהון, שהרי בעודו קיים היתה מלוה בשטר, דלאחר מותו הוא שפרע את המלוה מקמי דלודעינהו. ורשב"מ ז"ל פירש שמועתנו ביתומים קטנים. ואתי שפיר מאי דאמר רב פפא פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, לפי שהם קטנים. ואפילו במלוה בשטר. וכן לרב הונא בריה דרב יהושע אפילו בשטר חיישינן לצררי, ואין שבועה מועלת, דיתומים קטנים לאו בני קבולי שבועה נינהו. ומקמי דלודעינהו לאו דוקא, אלא מעשה שהיה כך היה.
והחכם ר' שלמה בר' אברהם מן ההר פירש, דאי אודעינהו ומפני שלא רצו היתומים לפרוע פרע איהו לא היינו חוששים לצררי לערב אלא למלוה. אבל הכא משום דפרע מקמי דלודעינהו ליתמי, רגלים לדבר דצררי אתפסיה, כיון שמיהר והקדים לפרעם. וכן פירש רבינו משה ז"ל [מלוה פכ"ו ה"ו] גבי ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דנתבעיה ליתמי, דאי תבעינהו ולא רצו לפרוע ואחר כך פרע הערב, נפרע מהם, שאין לחוש גבי ערב אלא מפני שהקדים ופרע. ולא ידענו בההוא תירוץ אחר. ועל דרך סברא זו קבלנו מפי רבינו בערב כשהיתומים קטנים והמלוה תובע את הערב ונפרע ממנו בשבועה, שהערב נפרע מן היתומים לכי גדלי בלא שבועה. דליכא למיחש דילמא צררי אתפסיה לוה לערב, דאין דרך להתפיס צררי לערב. ואין אנו חוששין לצררי גבי ערב אלא כשפורע בלא הודעת היתומים. ולצררי דמלוה אין לחוש, שהרי נשבע לערב. אבל כשהיתומים קטנים אין הערב נפרע מהם, כיון שהמלוה לא היה ראוי ליפרע מהם. וסוגיא זו וסוגיא דערכין שתיהן ביתומים קטנים. ואין חידוש בזו שאין בזו. ואין להקשות הא אפליגו בה חדא זימנא, דבההיא דאין נזקקין לנכסי יתומים וכו' אפליגו תחלה. וכשבא מעשה לידם נחלקו עליו ופסקו כרב הונא. מיתיבי ערב וכו' ואם כתוב בו התקבלתי. פירוש אם כתב הלוה לערב התקבלתי ממך מנה, כלומר פרעת במקומי ואני מתחייב לך, גובה. בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא, שאין לחוש לצררי, דהא לוה מודה. אלא לרב פפא. הא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ומפרקינן להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. דהו"ל כאילו מצוה לפרעו. וכאומר תנו, דאמרינן [ערכין שם] גבי אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נותנין. וממאי דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביתומים קטנים דהיכא דליכא למיחש לצררי נפרעין מהן והלכתא כותיה שמעינן מינה דשעבודא (לאו) דאורייתא. דאי לאו דאורייתא הרי יתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו. והפוסקים שעבודא לאו דאורייתא, מתרצים דאלמוה רבנן לשעבודיה דבע"ח להפרע מיתומים קטנים.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"א] מתניתין. לא יפרע מן הערב. תחלה עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבוהו ב"ד. ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב. הכי מפרש לה במסקנא דגמרא. ואם א"ל ע"מ שאפרע. לקמן מפרש לה. הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים. והיה בעלה מגרשה. וצריך הערב לפרעה כתובתה משלו. ידירנה הנאה. על דעת רבים שאין לו הפרה, שלא יוכל להחזירה. דחיישינן שמא דעתו לגרשה ולהחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתיפרע מן הערב, וקינוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסיו של ערב. והאי ערב ערב קבלן הוא, דהא אמרינן לקמן ערב דכתובה לא משתעבד. אי נמי בערב לכתובת בנו.
[ב"ב קע"ד ע"ב] אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש. פירוש בשהקדיש כשהוא בריא ואחר כך כשהוא שכיב מרע בשעת צואה אמר מנה לפלוני בידי. אבל אי אקדיש כשהוא שכיב מרע, בעיא ולא איפשיטא [קמ"ח ע"ב], שמא אם עמד חוזר. וקיי"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. וכיון שחוזר הודאתו הודאה, אפילו בהדיוט דליכא חזקה. ודוקא דאמר כשהוא שכיב מרע, לפי שאין אדם חוטא ולא לו. אבל בריא חיישינן. והכי איתא בערכין [כ"ג ע"א]. וה"מ היכא דאיכא בידא דבע"ח שטרא דמקויים וכו'. וקשיא להו אי במקויים למה לי הודאה אפילו בהדיוט. והשיב הרב אב בית דין ז"ל דאי לאו דאודי הוא אע"ג דמקויים שטריה הוה ליה בא ליפרע מנכסים משועבדים, ולא יפרע אלא בשבועה. והשתא דקיימיה איהו שקיל בלא שבועה. כך הוא נוסח הגמרא, אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש א"ל רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אידי ואידי דנקיט שטרא ול"ק הא במקויים הא בשאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. פירוש הא דרב הונא בשטר מקויים, ומהניא נאמנותו לפי שהיה צריך שבועה משום חששת צררי. וכי אמר מנה לפלוני בידי נאמן, דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ולהשבעה אין לחוש כיון דנקיט שטר מקויים בידיה. ומה שכתב הרב ז"ל דבהא דרב הונא נמי כשהקדיש כל נכסיו אי הוי בידיה שטרא ולא מקויים אמר תנו נותנין, יפה אמר. דאע"ג דאמרינן בעלמא [שבועות מ"ב ע"ב] מה לי משעבדי לגבוה מה לי משעבדי להדיוט, הכא דמודה ואמר דשטר זה אמת הוא ויכול לקיימו בחותמיו, ואין אדם משטה בשעת מיתה, ואינו עושה קנוניא על נכסי הקדש לפי שאין אדם חוטא ולא לו, וכי קאמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה. תדע דהא כי איכא בידיה שטר מקויים לא גבי מהקדש אלא בשבועה. והשתא דאמר תנו קיימיה לגמרי ושקיל בלא שבועה, משא"כ בשאר לקוחות, משום שאין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש כלל. וחד טעמא הוא. אבל תמיהני על מה שכתב וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין, והא מלוה על פה היא ואינה גובה מן המשועבדין. ונראה שכך הוא אומר, דאע"ג דלא נקיט שטרא בידיה, אלא שכיב מרע הוא שצוה ואמר יש לפלוני עלי מנה בשטר תנו אותו לו, נותנין. דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר. והרי הוא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים, דהא אמרת שכיב מרע לא משקר.
והרב ר' זרחיה ז"ל חולק על רבינו הגאון ז"ל בזה, ואומר דלא אמרינן אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לסלק חיוב שבועה בעלמא, אבל במלוה על פה שיש לחוש לפריעה אינו נאמן להפקיע מיד ההקדש. מיהו מיורשין גבי, דמלוה על פה גובה מן היורשין בשחייב מודה או תוך זמן. אבל הקדש דינו במשעבדי שאין מלוה על פה גובה מהם. וכן אי נקיט שטרא ואמר תנו אינו נאמן בקיומו לגבי הקדש ולא לגבי משעבדי, אלא לגבי יורשין מיגו דאי בעי יהיב ליה מתנה בתחלה משלו. ורב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין. דכיון דאמר תנו ליכא למימר דמשום שלא להשביע את בניו הוא דקאמר הכי. לא אמר תנו אין נותנין מאי טעמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ואע"ג דהא דרב ושמואל אוקימנא בגמרא בדאיכא בידיה דבעל חוב שטרא דליתיה מקויים ואם אמר תנו קיימיה לשטריה, ורב ושמואל לטעמייהו דאמרי מלוה על פה אינה גובה מן היורשין, ולא קיימא לן כותייהו, מדרב ושמואל בשטר נשמע אליבא דהלכתא בלא שטר דהיכא דאמר תנו נותנין. דכיון דאמר תנו ליכא למימר דמשום שלא להשביע את בניו הוא דקאמר. והויא מלוה על פה ומלוה על פה גובה מן היורשין. והיכא דלא אמר תנו אין נותנין, לפי שאין על הודאתו דין מלוה כלל, דשלא להשביע את בניו הוא דקאמר.
[ב"ב קע"ה ע"א] אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים וכו' אם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו. אע"ג דאיכא מיגו דאי בעו אמרו פרענו, טענה ריעא טענו. [לשון הרי"ף] ושמעינן מהא דרבא וכו' התם דלא אמר בתורת הודאה, ואיכא למיחש דילמא משום שלא להשביע את בניו הוא דאמר. הכא דאמר בתורת הודאה. במוסר דבריו לצאת ידי חובתו. וכיון שכן אין חוששין לשלא להשביע את בניו, והרי הוא כאילו אמר תנו. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק דיני ממונות הרי שראו את אביהן וכו'. והראב"ד ז"ל תירץ, דהא דרב ושמואל מיירי שהודה שלא בפני בעל דין ושלא ע"י תביעה. הלכך אמרינן דשלא להשביע את בניו קאמר. אבל הכא ע"י תביעת בעל דין והודה בפניו. דכה"ג בודאי ליכא למימר שלא להשביע, שלא יהיה מודה לבעל דינו. והר"ם ז"ל כתב [ערכין פ"ז הי"ט], שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן דאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים. שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר תנו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אא"כ היה בידו שטר מקויים. אבל אם היה בידו שטר מקויים ה"ז נוטל מן ההקדש מפני הצואה. ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין נותנין ואין שומעין לו, אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה, לא מן ההקדש.
[ב"ב קע"ד ע"ב] פיסקא. כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובה. גרסינן במסכת ערכין [כ"ג ע"א], ההוא גברא וכו' שלחה רב יוסף קמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו, ואסיקנא דתנן תנן דלא תנן לא תנן. בגמרא אמרינן משה בר עצראי ערבא דכתובה דכלתיה הוה רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דליזיל וליסביה עצה לרב הונא ליגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבה כתובתה מאבוה והדר ליהדרה א"ל רבא והא ידירנה הנאה תנן א"ל אטו כל דמגרש בי דינא מגרש לסוף איגלאי מילתא דכהן הוה. איכא דמוכח מהכא דאי גרשה לדביתהו וברח או איניש אלמא הוא ואין ב"ד יכולין לכופו לא מדרינן לאשה. והיינו דאמר הכא אטו כל דמגרש בי דינא מגרש. והא ליתא, דה"ק אטו כל דמגרש וכו' כלומר כל מאן דפרע בי דינא פרע דלימרו ליה שידירנה הנאה.
[ב"ב קל"ז ע"א] וירד ראשון ומכר ואכל. כתב הרב בעל התוספות ז"ל, איני יודע אם דוקא נקט ואכל, דבההיא קאמר רשב"ג אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, אבל אם לא אכל את הדמים יתנם לשני. או לאו דוקא אלא הואיל ומכרם מה שעשה עשוי. שני מוציא מיד הלקוחות. אחר שימות הראשון. ר' יוחנן דאמר לעיל קנין פירות כקנין הגוף דמי, סבר דרבי ורשב"ג בהא פליגי, רבי סבר קנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי, לפיכך אם מכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות. ורשב"ג סבר קנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי, הילכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון. הדין הוא סברא דרבי יוחנן. והיינו דפסק ר' יוחנן כרשב"ג משום דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי. [ור"ל] סבר דבין לרבי בין לרשב"ג קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ובאחריך אי שאני אי לא שאני פליגי, דרבי סבר אחריך לא שאני, והאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, והו"ל קנין ראשון קנין פירות לחודיה, ולאו כקנין הגוף דמי. לפיכך השני מוציא מיד הלקוחות. ורשב"ג סבר אחריך שאני, דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואין בהם לשני ולא לשלישי שום זכות בעודן ביד הראשון, שהגוף והפירות אקני ליה לראשון. ומה שישתייר אחריו לשני. ואם לא שייר אין לשני כלום. ואין השני מוציא מיד הלקוחות. הדין הוא סברא דריש לקיש. וקיימא לן כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וקיימא לן כרשב"ג דס"ל אחריך שאני. הילכך הא דפסק רבי יוחנן הלכה כרשב"ג קיימא לן. דפסקיה דרבי יוחנן לאו מטעמיה דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי. אלא משום דאחריך שאני. ובהא דאמר רב נחמן לקמן דרבי ורשב"ג פליגי דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי כר' יוחנן. פירש הגאון ז"ל כקנין הגוף דמי כר' יוחנן דרב נחמן בר יצחק סבר אומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ולפיכך לא מצא טעם לרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד, אא"כ ס"ל כר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואם תאמר אי כאומר מעכשיו דמי, אפילו אי אמרת דרשב"ג ס"ל כר' יוחנן, לא היה לו לומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דהתנן מכר האב אינן מכורין אלא עד שימות, ואע"ג דאית ליה לאב קנין פירות דכקנין הגוף דמי לר' יוחנן. י"ל שאני הכא, דכיון דאמר אחריך וקנין פירות כקנין הגוף דמי, איכא למימר דה"ק מה שתשייר יהא לפלוני. נקיטינן לדברי הגאון ז"ל הלכתא כרשב"ג, ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון, ואומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. והיכא דאמר מעכשיו אמרינן יחזרו ליורשי נותן. דלא אמרינן ליורשי ראשון אלא במקום שהראשון יכול למכור. דהא תלינן טעמא דברייתא זו דקתני ליורשי ראשון ברשב"ג, ורשב"ג לא אמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא היכא דלא אמר מעכשיו לדעת הגאון ר' יצחק ז"ל. ואם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי שלישי, דשלישי ודאי לו וליורשיו נתן. וכדאמרינן [קכ"ה ע"ב] במעשה דסבתא [דאי] (ד)אית ליה ברא לברתא ירת. והטעם לפי שאין אחריו של שלישי לשום אדם. והא דתניא בתוספתא [פ"ח ה"א], והאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי מת שלישי בחיי שני ינתנו ליורשי נותן. סבירא ליה לו ולא ליורשיו. וכיון שלא הגיע ליד השלישי עצמו, אין ליורשיו כלום. וסבירא ליה כרבי דאמר ינתנו ליורשי נותן. דאילו לרשב"ג ינתנו ליורשי שני מיבעיא ליה, כיון דאיתנהו ביד שני ויוכל למוכרם כמו שאמר במת שני בחיי ראשון ינתנו ליורשי ראשון. והא דתניא בתוספתא [שם] מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון. צריכה עיון משום דפליגא אגמרא דידן, דבעינן שיגיעו ליד שלישי מיד שני. ואיכא לתרוצי כההוא דאמרו בירושלמי במסכת כתובות בפרק הכותב [פ"ט ה"א], תנו נכסי לפלוני ואם מת לפלוני וכו' מת שני בחיי ראשון מכיון שלא זכה בהם השני לא זכה בהם השלישי אמר ליה כך פירשה ר' הושעיא נכסי לפלוני ואחריו לפלוני מכיון שלא זכה בהם השני לא זכה השלישי אמר ליה יאות אשכחת, פירוש בלשון אחריו בעינן דלימטי לשלישי מיד שני אבל לא באם מת. ומוקמינן לתוספתא באמר ואם מת. וזהו דרך האמת.
ונחזור לפרש השמועה. דרבי אדרבי ל"ק הא לגופא הא לפירא. האי קמייתא דאמר השני מוציא, לגופה, שאין כח בעולם בראשון למכור גוף הקרקע. והא דקתני יורד הראשון ומוכר ואוכל, לפירא שיכול הוא למכור הפירות. וא"ת לפירא פשיטא דיורד ומוכר, י"ל ה"ק יורד ראשון ומוכר סתם, לפי שאין מכור הגוף בסתם אלא פירות בלבד. אבל לרשב"ג אסור לו למכור סתם לכתחילה, לפי שאם ימכור סתם יהיה הגוף מכור והו"ל רשע ערום. כ"פ רבינו שמואל ז"ל. וזה לשונו, לפירא יכול הוא למכור הפירות בין שמכר הקרקע בפירוש לאכילת פירות, בין שמכרה סתם. דכיון דאין לו אלא פירות בלבד, מסתמא לאכילת פירותיה הוא שמכרה. דרשב"ג אדרשב"ג ל"ק הא. דקתני אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. לכתחלה. אין לו למכור הקרקע סתם, כי אם לפירות. דאם ימכרהו סתם הרי הוא מכור אף הגוף, והוי רשע ערום. וכן הלכתא. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש דהא קמ"ל רבי כשאמר יורד ומוכר לפירא, שאם מכר את הפירות הוו מכורין אע"ג דהו"ל דבר שלא בא לעולם. דלא הוי כדקל לפירות, שהרי אין הדקל שלו. וקמ"ל כיון דמשעבדא ליה ארעא לפירי בחייו יכול למכור שיעבודו. המשיא עצה. לראשון למכור בנכסים. דהא קיימא לן כרשב"ג ואין לשני אלא מה ששייר ראשון, ולא נעשה נחת רוח של מת שאמר ואחריך לפלוני, דהוה ניחא ליה לשייר לשני. מיהו לא הקפיד קפידא גמורה, שלא יוכל למוכרם אם ירצה. וצורבא מרבנן דדחיקא ליה שעתא מותר להשיאו עצה למכור בנכסים כרשב"ג, כדאמרינן בגט פשוט [קע"ד ע"ב] גבי עובדא דמשה בר עצראי ערב דכתובה דכלתיה הוה וכו'. צריך עיון אם יש בעל חוב על הראשון ואתא לבי דינא, אי מגבו ליה בי דינא האי קרקע. מי אמרינן אפסודי שני לא מפסדינן, כדאביי דאמר איזהו רשע ערום וכו'. או דילמא כי היכי דלא ליפסוד בעל חוב זוזיה עבדינן ולא הוי רשע. ומודה רשב"ג שאם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום. דמתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה. דסתם הנותן במתנת ש"מ אין דעתו להקנות כלום עד שתגמר מיתתו, וכבר קדמו אחריך דקני עם גמר מיתה. שאין קנייתו תלויה בו כי אם בנותן מתנה, והנותן דעתו להקנות לשני עם גמר מיתתו של ראשון.
<h2>דף כג:</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] ואי אית ליה נכסי משתעבד. פירוש בשעת הערבות. ואי לא לא משתעבד. דלא גמר ומשעבד נפשיה בההיא שעתא. והלכתא. בין ערב דבע"ח וקבלן דכתובה בין דאית ליה ניכסי בין דלית ליה ניכסי משתעבד. דבבעל חוב דליכא מצוה, ודאי לא בכדי מקבל נפשיה בערבות. וקבלנות דכתובה, אע"ג דאיכא מצוה, כיון דמקבל נפשיה בקבלנות שעבודי משעבד נפשיה. אבל ערב דכתובה אע"ג דאית ליה לא משתעבד משום דמצוה הוא דקעביד ולאו מידי חסריה. וה"ה למי שנעשה ערב לחתן בשליחות האשה או בשליחות אביה להביא נדוניא לבעל. דהא לאו מידי חסריה, שהרי לא בא לעולם זה הממון לידו. ואי ערב דכתובה דבריה הוא, משתעבד. דאבא לגבי ברא שעבודי שעבד נפשיה.
[ב"ב קנ"א ע"א] וכולהו איקרו נכסי. בין ארעא וגלימא ושטרא ועופות ובהמה ואפילו תפלין. מעלין לו תפלין. מסלקין אותן ממנו מפני שהן של הקדש. אבעיא להו ס"ת מאי. מי אמרינן כיון דאמר מר [מגילה כ"ז ע"א] המוכר ס"ת אינו רואה סימן ברכה לעולם לא מיקרי ניכסי. או דילמא כיון דאי עבד עבד. א"נ כיון שיכול למוכרן ללמוד תורה ולישא אשה, כדאמרינן בפרק בתרא דמגילה [שם], איקרו ניכסי. ועלתה בתיקו. הילכך דיורשין הויא.
